מאירי על יבמות ע׳

1 ולענין ביאור זה שאמרו בלישנא בתרא דרבא מייתי ראיה מדקתני בכהן שאנס בת ישראל וילדה ממנו דתאכל והיכי דמי אילימא דדיימא מיניה ולא מעלמא צריכה למימר דתיכול אלא דדיימא מעלמא כלומר אף מעלמא ואפילו הכי תיכול ושמא תאמר התם הוא דידעינן דבא עליה פירוש הדברים דתאכל קתני בסתמא ואפילו לאחר זמן גדול שאי אפשר להיות עבור זה מאותה ביאה אלמא כיון דדיימא מיניה אע"ג דדיימא מעלמא כשר ומה התם דלהאי איסורא ולהאי איסורא ר"ל לאונס או המפתה ולשאר בני אדם ומצד שגזרו על יחוד של פנויה הכא דלעלמא איסורא ולארוס היתירא לא כל שכן דשדינן ליה בתריה ואמר ליה אביי דמתניתין בדלא דיימא כלל משום אדם עד שבא עליה זה האונס ומשום הכי שדינן ליה בתריה:

2 ועתה נשלם הפרק תהלה לאל:

3 בעזרת הצור ובישועתו:

4 הערל וכל הטמאים וכו' זה הפרק יכלול קצת ביאור בשלשת חלקים מחלקי המסכתא ר"ל מדין איסור אכילת תרומה ומדין איסורי ביאה ומדין הלכות חליצה ויבום ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לשלשה חלקים החלק הראשון בביאור איסור אכילת תרומה בכהן ערל וטמא ופצוע דכא וכרות שפכה וסריס וטומטום ואנדרוגינוס ויתבאר עמו לאיזו סיבה הוא נקרא פצוע דכא וכרות שפכה החלק השני בביאור איסורי ביאה שבפצוע דכא וכרות שפכה ועמוני ומואבי ומצרי ואדומי וממזרים ונתינים ומה שבמקצתן יצא מכלל איסורן להיתר החלק השלישי בעניני סריס אדם וסריס חמה ואילונית מהו דינם אצל חליצה ויבום זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו הרבה דברים ארוכי הענינים שלא מן הכונה כענין סוגית התלמוד על הדרך שקדם:

5 והמשנה הראשונה ממנו אמנם תחל בביאור החלק הראשון והוא שאמר הערל וכל הטמאים לא יאכלו בתרומה נשיהן ועבדיהן יאכלו פצוע דכא וכרות שפכה הן ועבדיהן אוכלין ונשיהם לא יאכלו אם לא ידעה משנעשה פצוע דכא וכרות שפכה הרי אלו יאכלו אמר הר"ם הטעם בהיות כהן ערל לא יאכל תרומה וקדשים מאמר השם בפסח תושב ושכיר לא יאכל בו ואמר תושב כהן ושכיר לא יאכל קדש הנה כמו שלא יאכל הערל פסח לאמרו וכל ערל לא יאכל בו גם כן לא יאכל הערל קדש וכבר ידעת שפצוע דכא וכרות שפכה בעילתן בעילת זנות:

6 אמר המאירי הערל וכל הטמאים לא יאכלו בתרומה ופירשו בגמרא בערל שהוא אסור בתרומה מן התורה דיליף תושב תושב מפסח נאמר תושב ושכיר בתרומה ונאמר תושב ושכיר בפסח מה תושב ושכיר האמור בפסח ערל אסור בו כדכתיב כל ערל לא יאכל בו אף בתרומה כן ומכאן למדת בערל זה שפירושו אף במתו אחיו מחמת מילה כלומר שהוא אנוס ואעפ"כ לא יאכל שהרי כך הענין בפסח ויש שואלים אם כן מה ששאלו בגמרא ע"א א' ערלות שלא בזמנה אם מעכבת מלאכול בתרומה תיפשוט ממתניתין דמעכבא דהא כל שמתו אחיו מחמת מילה כערלות שלא בזמנה היא כלומר כשם שאין בערלות שלא בזמנה ר"ל תוך שמנה חיוב כך במתו אחיו מחמת מילה ואפילו הכי מעכבא ומכל מקום אינו דומה שכל שהוא תוך שמנה אין בו מקום למילה כלל לא בו ולא בכיוצא בו אבל מתו אחיו מחמת מילה אילו נתברר בסימני בריאות וחוזק חייב וכן שכנגדו חייב ומתוך כך אע"פ שהוא פטור מעכב לענין גופו כך היא שיטתנו וכן נראה ענינה בתלמוד המערב ומכל מקום אחרוני הרבנים כתבו שכל שמתו אחיו מחמת מילה אוכל בתרומה שדינה כערלות שלא בזמנה שאינה מעכבת ואע"פ שהטומטום אינו אוכל מספק ערלות והוה לן למימר ערלות שלא בזמנה היא אינו כן שהרי איפשר לו ליקרע מעכשו וקטן חולה שחלצתו חמה שנותנין לו שבעה ימים להברותו ואינו אוכל אף זה הואיל ואלו הבריא בר מילה הוא אין זה ערלות שלא בזמנה וערל שבמשנתנו פירושו לדעתם שלא מל מחמת פחד מיתה או שמת אחד מאחיו מחמת מילה והרי זה קרוב לאונס אלא שמכל מקום חייב במילה ומתוך חיובו נאסר הוא בתרומה אלא שמתוך שהוא כעין אונס נשיו ועבדיו אוכלין ורוב מפרשים נוטים כדעת ראשון ואין שום ערל אוכל בתרומה הא נשיו ועבדיו אוכלין אם לפירוש ראשון הואיל ומחמת אונס נתעכבה מילתו אם לפירוש שני הואיל וכעין אונס הוא אי נמי שהוא קטן ואין בו דעת למול שהרי מכל מקום קנין כספו הם ואינו דומה לחלל שהרי יש תקנה לזה ולא לחלל וכן אפילו בא על אשתו כשהוא ערל לא פסלה שאין כאן איסור ביאה ויראה מכל מקום שאם מעכבה במזיד כגון שהגדיל והזיד ולא מל הרי זה כבן נכר ואף נשיו ועבדיו אין אוכלין:

7 ואחר כך ביאר בדין הטמאים ר"ל כהנים טמאים שאף הם לא יאכלו בתרומה כדכתיב איש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב בקדשים לא יאכל אי זהו דבר ששוה בכל זרעו של אהרן ר"ל לזכרים ולנקבות זו תרומה וכן אמרו ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים ואוקימניה בתרומה וכמו שאמרו העריב שמשו אוכל בתרומה הא נשיהם ועבדיהם יאכלו ומתורת קנין כספו כמו שביארנו בערל:

8 פצוע דכא וכרות שפכה הם ועבדיהם אוכלים אינהו משום דהוו להו ככהנים בעלי מומין ולא נפסלו אלא מלבא בקהל ועבדיהם מתורת קנין כספם אבל נשיהם לא יאכלו ופירשו גדולי הרבנים משום דשויוה חללה בביאתם הואיל וביאתם אסורה ונראה דאגב שיטפא כתבוה כן שהרי אין חללה אלא מאיסורין המיוחדין לכהונה ומתוך כך פירשו בתוספות משום דשויוה זונה שכל שנבעלה לפסול לה עשאה זונה וזונה פסולה בין לכהונה בין לתרומה ומה שאמרו צ"א א' לויה שנשבית או שנבעלה בעילת זנות נותנין לה מעשר ואוכלת דוקא לויה ולמעשר הא כהנת ולתרומה לא ואם תאמר והלא כתבנו בפרק אלמנה ס"ט א' שביאת איסורי לאוין אינה עושה זונה אלא בזר מעיקרו ופצוע דכא לאו זר מעקרו הוא פירשו גדולי הדור שמאחר שהוא אסור מלבא בקהל לא בעינן ביה זר מעקרו ומתוך כך אשתו פסולה אחר שידעה משנעשה פצוע דכא שנעשית בה ביאה אסורה הא אם לא ידעה משנעשה פצוע דכא לא נפסלה אחר שכבר כנס קודם שנעשה פצוע דכא שאם בשעה שכנס הוא פצוע דכא הרי אמרו נ"ז ב' יש חפה לפסולות אלא שכנס קודם שנעשה פצוע דכא ולא ידעה משנעשה פצוע דכא ובכי הא אוכלת ומה שנתגלגל בה בגמרא מענין שימור ביאה פסולה כבר ביארנוהו בפרק הבא על יבמתו ואם נשא גיורת ומשוחררת אוכלת אע"פ שידעה שהרי מותר הוא בהן ואין כאן ביאה אסורה:

9 זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שביארנוה הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

10 תושב ושכיר שנאמר בתורה שלא יאכלו בתרומה וכדכתיב תושב כהן ושכיר לא יאכל קדש שניהם בעבד עברי נאמרו ותושב זה קנוי קנין עולם כגון עבד עברי נרצע ושכיר זה קנוי קנין שנים ולענין תרומה אינן קנין כספו שאין גופו של עבד עברי קנוי קנין כסף לענין תרומה ואינן דומין לעבד כנעני שגופו קנוי לגמרי ולא לאשתו שהיא גמורה לבעלה ואם תאמר יאמר תושב ואל יאמר שכיר בא שכיר ולימד על תושב כמו שביארנו בראשון של קדושין ד' א' אבל תושב ושכיר האמור בפסח שלא לאכול בקרבן הפסח וכדכתיב תושב ושכיר לא יאכל בו אי אפשר לפרשו בעבד עברי דאטו משום דהוה ליה תושב ושכיר איפטר ליה מפסח והרי לא אסרנוהו בתרומה אלא מפני שאינו קנוי לרבו כהן והרי הוא כישראל ואף לענין פסח אינו קנוי לרבו והוה ליה כשאר ישראל וחייב בפסח וכל שכן שלא נאסר באכילתו ואף כשתאמר שקנוי הוא קנין גמור הרי עבדים כנעניים אוכלין ואף לדברי האומר רשות מכל מקום לא נאסר באכילתו אלא בגוים הכתוב מדבר ותושב פירושו גר תושב ושכיר גוי גמור מושכר לו וכן היא במכילתא בפירוש וכן יש גורסין כאן אלא גוי ולאפנויי ולגופייהו לא איצטריך דהא מבן נכר נפקי וכן אי מוקמת ליה בישראל ערל וכמו שיראה ממקצת גירסאות שבכאן שכתוב בהן אלא לאפנויי לא איצטריך דמערל נפקא אלא לעשותו מופנה לדרוש מהם גזירה שוה לאסור כהן ערל בתרומה כמו שביארנו במשנה:

11 הפסח חייבין עליו משום פגול ונותר מה שאין כן בתרומה ויש גורסין בה עוד טמא ר"ל שחייבין עליו בפגול ונותר וטמא מה שאין כן בתרומה ומפרשים בו שהפסח אם אכלו בטומאת הגוף יש בו כרת כשאר קרבנות ובתרומה אין בה אלא מיתה בידי שמים ויש מפרשים אותה בשוגג כלומר שהפסח אם אכלו בטומאת הגוף בשוגג יש בו חטאת הואיל וזדונו כרת מה שאין כן בתרומה הואיל שאין בשגגתה כלום אחר שאין בזדונה כרת וכמו שאמרו בשבועות ו' ב' לא אשכחן עון מיתה דחייבין עליה חטאת ויש מפרשים טמא זה בטומאת בשר שהפסח אם אוכלו בטומאת הבשר עובר בלאו ודומיא דפגול ונותר שהם בפסול בשר ושאין באכילתן אלא מלקות דלא יאכל כתיב בהו וכן בטומאת בשר של קדשים כדכתיב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל אבל תרומה טמאה אם אכלה טהור אין כאן לאו אלא איסורא בעלמא וכמו שאמרו לקמן ע"ג ב' חומר במעשר וביכורים שהאוכלם בטומאת עצמן לוקה מה שאין כן בתרומה ואמרו עליה מילקא הוא דלא לקי הא איסורא איכא ומדכתיב בשעריך תאכלנו לזה ולא לאחר:

12 כבר ידעת שכל גזירה שוה שאינה מופנית כלל אין למדין ממנה ואם מופנית מצד אחד ואינה מופנית מן הצד השני למדין ומשיבין ואם מופנית משני צדדיה למדין ואין משיבין ואחר שכן היאך למדנו איסור ערל בתרומה מפסח בגזירה שוה של תושב ושכיר שבפסח עם תושב ושכיר שבתרומה והרי תושב ושכיר שבתרומה איצטריך ליה ואם תאמר שיאמר תושב ואייתר ליה שכיר הרי בא שכיר ולימד על תושב כמו שביארנו ואין כאן מופנה אלא בשל פסח מכל מקום הואיל ושניהם ר"ל תושב ושכיר של פסח מופנים הם שדי חד אלמד דהיינו תרומה וחד אמלמד דהיינו פסח וילמוד זה מזה ואע"פ שזה תושב וזה שכיר דנין מהן גזירה שוה הואיל ודומים בענין וכמו שאמרו זו היא שיבה זו היא ביאה כמו שהתבאר:

13 הפסח אונן אסור בו כשאר קדשים ואע"פ שלא הוזכר אנינות אלא במעשר שני כדכתי' לא אכלתי באוני ממנו מכל מקום למדו איסור אנינות לכל הקדשים מקל וחומר של מעשר אבל התרומה אין האונן אסור בה שנאמר וכל זר זרות אמרתי לך ולא אנינות ואף בקדשים אונן האוכלם אינו אלא בלאו וערל שאכל את הפסח אינו אלא בלאו ומה שאמרו כאן מיסתברא ערל הוה ליה לרבויי לאיסור תרומה ולא אונן ומשום דערל מחוסר מעשה ובגופו וענוש כרת כו' על המילה עצמה נאמרה כלומר שכל שאינו מל בכרת כדכתיב וערל זכר כו' ונכרתה גו':

14 הפסח מילת זכריו ועבדיו מעכבת בו ר"ל שאפילו היה האדון מהול אם היה לו בן ראוי לימול ולא מל אין האב אוכל בקרבן הפסח שנאמר המול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו וכן אם היה לו עבד כנעני שאינו מהול שנאמר וכל עבד איש מקנת כסף ומלתה אותו אז יאכל בו ופירשוה יאכל בו אותו איש הנזכר במקרא שהוא האדון אבל אנינות בניו ועבדיו אינה מעכבת באכילת הפסח הא אנינות שלו מעכבת בו בין בנשים בין באנשים שהרי הנשים חייבות בקרבן הפסח ולתרומה מיהא אע"פ שערל אסור בה אין מילת זכריו ועבדיו מעכבתו:

15 יום קבורה אינו תופס את לילו מן התורה כמו שביארנו במקומו ואם כן מה שנאמר כאן באנינות שכן ישנה בכל שעה לדעת המפרש שישנה ביום ובלילה מה שאין כן במילה שאין זמנה אלא ביום אין הלכה כן ומכל מקום עיקר הפירוש ישנה בכל שעה שימות לו מת מה שאין כן בערלות שכל שמל פעם אחת שוב אין ערלות עליו וכדקאמר בסמוך במילת זכריו ועבדיו שישנה בכל שעה ור"ל שלידת הבנים וקנין העבדים מצויין בכל שעה:

16 זה שביארנו שהמילה בכרת פירושו על מילת עצמו שכל שהגדיל ולא מל מבטל מצות עשה בכל יום ואם מת ערל במזיד חייב כרת וזרעו נכרת וכן שאף הוא עומד בכל יום בחיוב כרת אבל האב על בנו אינו בכרת אלא בביטול מצות עשה והוא שאמרו כאן בערלות דגופיה שכן ענוש כרת מה שאין כן במילת זכריו:

17 לענין ביאור זה שהקשו מה ראית להתיר בתרומה ערלת זכריו ועבדיו שלא להיות מילתם מעכבת ולאסור בה ערלת עצמו עד שהוצרך לתרץ מסתברא ערלות דגופיה הוה ליה לרבויי כו' וכן תירצוה דמי איכא מידי דערלות גופיה לא מעכבא ערלות דאחריני מעכבא צריך לפרש דקארי לה מאי קארי לה והיאך יעלה על דעת שערלות גופו לא תעכב וערלות זכריו ועבדיו תעכב ויראה לגדולי הדורות מפני שיש צדדין שראוי לומר כן שכל שהוא ערל ודאי או מצד אונס הוא או מצד שהוא כעין אונס על הדרך שביארנו במשנה ומילת זכריו ועבדיו שאין בו שום אונס היתה ראויה לעכב ולפי דרכך למדת שערל שמתו אחיו מחמת מילה אין לו לעכב מילת זכריו בכך: